על סף התמוטטות עצבים || (ספר השינוים)

פורטרט פרטי הוא הז'אנר הקשה ביותר עבורי. פוליטיקאי, איש עסקים, סלבריטי - לעתים קרובות הם ממלאים תפקיד תיאטרלי, במילים גסות, הם מזמינים דיוקן כדי להשוויץ בעצמם. אבל אדם פרטי, "קטן", מה גורם לו לשלם לא מעט כסף לצלם פורטרטים? במיוחד בעידן מצלמות הסלפי והאינסטגרם.

לרוב, העבודה שלי אינה ניסיון להראות משהו שנמצא בפנים, באופי האנושי, אלא להיפך, למצוא משהו שאינו מובן מאליו אפילו לדוגמן עצמו. אנשים מגיעים אלי בנקודת המפנה של הגורל כשהם רוצים להגדיר את זהותם. מי אני? מה אני?

ס''ה אני סוג של חוקרת רק מחקריי אינם למען מדע אלא לטובתו הלקוח.

אני עובד בשני שלבים. במהלך הראשון אנחנו פשוט מדברים באולפן, אבל עם מצלמה בידיי, ואני מחפשת אור וזווית. ל שלב שני, קודם הזמינתי מאפרת ולפעמים גם מעצבת שיער ומעצבת תחפושות ויעד ניסינו להבין מה ראיתי בפגישה הראשונה. היום אני מסתדר לבד ברוב המקרים.

לעתים קרובות, מה שצילמתי ב"ניסיון" הוא תוצאה משמעותית יותר, אבל המערכה השנייה של ה"מחזה" שלנו, זה לא בשביל התמונה, זה לעזור לדוגמן או לדוגמנית ליצור את מצב הרוח שיישאר איתה (איתו) הלאה, שיעזור לה/לו לקבל את הזהות החדשה, שנמצאה.

במובנים מסוימים, דיוקן הוא תרגול פסיכולוגי. והאופי של דיוקן צילומי, בהשוואה לזה ציורי, הוא שמספר מצבים של רגע אחד מוקלטים, והמצלמה, בניגוד למכחול האמן, כמעט ולא משדרת את האגו של האמן, אלא מתמקדת יותר באגו של הדוגמנית.