בחודש שעבר התמזל מזלי עם לקוח. לא כלכלי ממש, אלא די משעשע. פעם בשבוע אני נוסע לעין כרם לכמה ימים, ומצלם דברים של תכשיטן אחד. טבעות האירוסין אשר הוא מייצר, בעיקר בסגנון מאוד "ישראלי" - עם עקבות של פטיש ומסור, שהופכים למרכיבים בקומפוזיציה. ערוץ ההפצה הראשי הוא Etsy, אתר שידעתי עליו מעט מאוד. במשא ומתן על מפרט העבודות, התברר שהלקוח שלי לא רוצה טבע דומם מבריק, שאני רגיל לצלם. הוא לא רוצה סטקינג, חמישה הבזקים עם כבלים סיבים אופטיים, עיבוד אחר יקר. כשהציג לי את הדוגמנים לצילום הטבעות, התמרמרתי על יבלות עבודה על ידיהם, ושאלתי באיזה קיבוץ הוא חפר אותם. הוא סיפר והראה לי ש -Etsy הוא אתר למכירת מוצרי "מלאכה", ואם צרכן רואה תמונה שלא צולמה על הברך עם טלפון, הוא לא מאמין בייצור ידני, ולא רוצה לקנות. ושנית, מספר התמונות חשוב לא פחות, אם לא יותר, מהאיכות שלהן. המבקר בעמוד רוצה לראות סוג של סיפור, אפילו לא ממש קוהרנטי.
מצד שני, יש צורך באיכשהו לתקן את עיוותי הפרספקטיבה, איכשהו "להצית את המתכת", איכשהו להאיר את הסצנה... ומשום שאף אחד עוד לא המציא במה להחליף את האופטיקה המיוחדת, ואת האור העוצמתי, שלעתים רחוקות נמצאים בתא המטען של חובבנים או צלמי חתונות. וזה מה שהביא אותו אליי. כמובן שאשמח להרכיב סיפור עלילתי לכל תכשיט, פוטוקומיקס בעשר תמונות מותרות ע''ד Etsy, אבל הלקוח עדיין מעדיף קליידוסקופ שלו, ויש לו זכות לכך. בסדר, אני מצלם את התכשיטים על הידיים של "הקיבוצניקים" האלה (שבאמת אינם), על רקע מזוודות ציוד, על פיסות נייר, ובחברה של "פסו פיראטים" - דברים מוזרים שהלקוח שומר מתחת לשולחנו. וכך אני לומד ממנו את השפה הוויזואלית אשר זרה לי, וחדשה לי, וזה מאוד-מאוד מרתק.
Comments